Patient Zero של חניתה אילן

שמן על בד

150x70 ס"מ (טריפטיך)

2020

​

אור על קיר מארח רשימה מאת טל גפני:

 

הימים הם ימי גל ראשון של מגפת הקורונה והנגיף החדש עדיין מכונה 'הנגיף הסיני'. אני מקבלת מחניתה בווטסאפ דימוי של עבודה בתהליך, כפי שאנו נוהגות לשלוח זו לזו לעתים תכופות. העבודה היא טריפטיך אשר במרכזו דיוקן פניו של האמן הסיני איי וייויי, וכותרת העבודה היא Patient Zero. במרוצת השבועות הבאים אקבל מחניתה דימויים רבים מתוך תהליך העבודה על הטריפטיך, וננהל עליו אינספור שיחות, שבבסיסן המחשבה המבריקה על איי וייויי כחולה אפס. כבר באחת השיחות הראשונות שלנו אני נזכרת בקטע וידאו מחשבון האינסטגרם של האוצר האיטלקי פרנצ׳סקו בונאמי, שבו הוא מסביר מדוע איי וייויי ובנקסי הם אמנים רעים. הוא למעשה טוען שהם אינם אמנים, אך אם בכל זאת הם עצמם ועולם האמנות מתעקשים להגדירם כאמנים, אזי האמנות שלהם היא אמנות רעה, ולא בשום מובן טוב. הטענה שלו פשוטה לכאורה – אמנות טובה היא אמנות שעושה טרנספורמציה למציאות. בנקסי ואיי וייויי, לוקחים את המציאות ומציגים אותה בדיוק כפי שהיא, ומה שיכול להידמות לטרנספורמציה בעבודתם אינו כך מבחינה מהותית. הסיבה להצלחתם העצומה היא עיסוקם התמידי בנושאים חברתיים ופוליטיים כבדי משקל, והגשתם של נושאים אלה לקהל באופן מונומנטלי ומלא פאתוס, תוך שהם נוקטים עמדה אתית ברורה ולרוב גם חד-ממדית. כל זה, אומר בונאמי, הופך אותם (אולי) לבני אדם טובים אך לא לאמנים טובים.

 

לעתים קרובות משתמש איי וייויי בדמותו שלו כדי לייצר דימוי בעבודותיו. אחת הדוגמאות המובהקות היא העבודה שבה שחזר את צילום הילד הסורי איילן קורדי שגופתו נשטפה לחופי יוון לאחר שסירת הפליטים שהיה עליה התהפכה. איי ויי ויי בחר לגלם בגופו את גופת הילד, והעבודה עוררה תגובות אוהדות ומתקוממות כאחד, כאשר המזדעקים למראה העבודה טענו שזהו אופורטוניזם מחריד. גם חניתה משתמשת בעבודתה בדמותו של איי וייויי כדימוי, אך בשונה ממנו, היא מלהקת אותו לתפקיד מורכב יותר במחזה האנושי. זהו ליהוק החף מכל יומרה אתית ועל כן הוא מהווה מענה מבריק למילוליות הא-טרנספורמטיבית של העבודות של איי וייויי עצמו. אצל איי וייויי העולם מתחלק למי שמחולל עוולות מוסריות, ומי שנרמס תחתן; זוהי הפריזמה שדרכה הוא מתבונן בכל אירוע אנושי ומייצר ייצוגים שלו. בעבודה של חניתה, לעומת זאת, אין כתב אישום ואין מוסר השכל. בהיעדר המחויבות להעביר מסר, מתפנה מקום להומור ולדמיון, גם בעבודה עצמה וגם אצל הצופה בבואו להתבונן בה. ההצבעה על איי וייויי כ- patient zero מציעה לחשוב עליו כמקור של מגפה אחרת, מטפורית, בעולם שבו הוא פועל – עולם האמנות. אם להשתמש בטענה של בונאמי, איי וייויי מייצג תפיסה של אמנות טובה ככזו המגויסת להעברת מסרים. לאמנות כזו יש כוונות טובות בשפע, יש לה שליחות, מטרה ותפקיד, ועל כן היא לא תרשה לעצמה להרחיק לכת בטרנספורמציה למציאות, שמא הקהל לא יצליח להתחקות אחריה, המסר יאבד ואיתו הצדקת קיומה של העבודה. אצל חניתה, לעומת זאת, ישנה טרנספורמציה לאיי וייויי בעצמו – דמותו אינה מתפקדת כדיוקן גרידא, אלא מהווה פריזמה שדרכה הצופה מוזמן לחשוב על המצב האנושי-תרבותי בימי המגפה ועל נגיפיות כמצב קיומי. הדבר קורה באמצעות השפה הציורית אשר מפתה ולוכדת את הצופה לתוך מבט מהרהר, על סף המהופנט.

 

הפתיינות של השפה הציורית היא פועל יוצא של מלאכת מחשבת של החלטות ציוריות הנשזרות זו בזו להוויה של רהב ורעל. ראשית, הקומפוזיציה – הבחירה בפורמט של טריפטיך שולחת לעולם של ציורי איקונות נוצריים ימי ביניימיים ודיוקנאות רנסנסיים. האסוציאציות הוויזואליות הללו מקנות לדמותו של איי וייויי הוד והדר, שבשילוב עם הפרסונה האמנותית שלו ועם כותרת העבודה Patient Zero, מייצרות את התשתית הציורית למחשבה הכה מצחיקה על איי וייויי כחולה אפס. שנית, מלאכת הצבע בעבודה – הבחירה בסקאלה צבעונית זרחנית-רדיואקטיבית לצד הנחת צבע כתמית, עדינה ודלילה, על סף השקופה, שבה דמותו של איי וייויי בחלוק לבן, שהוא ספק חלוק בית חולים ספק קלישאה אסייתית, והסביבה הטרופית פסיכדלית שהוא נתון בתוכה, נטרפים זה בזה לכדי מצב צבירה אחד, כמו בהזיה של מוח קודח. שערי ההזיה, המצב התודעתי שייתכן שאנו מייחלים לו בבואנו ליצור, הם הפתח לטרנספורמציה אמיתית של המציאות. במציאות של הציור איי וייויי אינו חולה אפס של מגפת הקורונה, אלא של דבר מה מופשט יותר, של חולי כמצב קיומי. אפשרות נוספת המתקיימת בד בבד היא, שהציור עצמו הוא חולה אפס. בדומה לנגיף, גם הטריפטיך יכול להתרחב אקספוננציאלית לפאנלים נוספים על קיר מדומיין ואינסופי. 

 

הנגיפיות של הציור לכשעצמו מעניינת גם בהקשר הרחב של גוף העבודות של חניתה. גם בעיניי וגם עבור חניתה עצמה, העבודה הזו זרה במידת מה לסטודיו שלה, ושוחחנו על כך רבות בזמן שעבדה עליה. כאמנית, אני מכירה היטב את הרגע שבו נוכחות זרה, לפעמים זרה באמת ולפעמים רק לכאורה, מופיעה לפתע בסטודיו. ברגע כזה, אני מנסה לזכור שעליי להתמסר ללא נודע גדול יותר מהלא נודע שבכל מקרה כרוך במעשה האמנות. זהו רגע שבו הקוהרנטיות והקונסיסטנטיות שלי בפני עצמי מתערערות, וכל מה שעשיתי עד עתה לפתע מוטל בספק. החרדה האינדיבידואלית הזו משינויי עומק, כאלה שטורפים את הקלפים כליל ומשנים את חוקי המשחק, דומה לחרדה הקולקטיבית אשר הכתה את העולם כולו בשנת 2020, ואפשרה לנו להיות שותפים בחוויה רגשית-אינטלקטואלית בקנה מידה אוניברסלי. לנגד עינינו גבולות בין מדינות איבדו משמעות, הווירוס חצה יבשות והוכיח אותנו על היותנו רקמה אנושית אחת חיה בעלת שותפות גורל שאותה אנו מכחישים באופן כה עמוק, כמעט כמו הכחשת המוות ההכרחית לשפיותנו. יסודות חיינו כאנושות, האופן שבו אנו נעים בעולם ומתקשרים זה עם זה ברמה המדינית כמו גם האינדיבידואלית-יומיומית ספגו טלטלה, שספק אם אנו יכולים לתפוס את השלכותיה כעת, בהיותנו מצויים עדיין בתוך גלי ההדף שלה. האפשרות לחשוב על ההדף הזה ככוח שמייצר תנועה קדימה, למידה והתפתחות, מרחפת מעל ראשינו, ניצבת מנגד לתחושות אפוקליפטיות שהמגפה מעוררת יחד עם משבר האקלים שהולך ונעשה מוחשי יותר ויותר לנגד עינינו. 

 

אם לחזור לקנה מידה אינדיבידואלי, עבורי, חרדות התקופה התעצמו לנוכח העובדה שבמהלכה הייתי בהיריון וילדתי את בני הבכור, והן עודן שרירות וקיימות. לאיזה מן עולם הבאתי ילד וכיצד ייראו החיים שלו ושל בני דורו בבגרותם? חניתה, בהיותה חברת נפש שלי מזה עשור, מעניקה לי אוזן קשבת ומרחב לפרוק בו ולעבד את הפחדים והדאגות, להתמודד איתם ולאפשר לעצמי לחוות את העוצמה שבאימהות, את האהבה הגדולה ביותר שידעתי מעודי. השיחות על המתרחש בסטודיו שלנו מתמזגות בשיחות על חיינו האישיים; העבודה והבית מתמוססים זה לתוך זה והופכים עולם אחד המשווע למצוא חוקיות חדשה בעודו חרד ממנה אך גם נרגש לקראתה. הציור Patient Zero של חניתה מלווה אותי במהלך המגפה כמעין מגדלור זורח בסגול, שמזכיר לי לאורך הדרך את כוחה של האמנות לטרנספורמציה של המציאות, טרנספורמציה שאינה מגויסת לדבר מלבד הזכות לדמיין, ובכך היא רב כיוונית, לא צפויה, ולעולם אינה מסיימת את תפקידה.