מ.ע: ב‘מכתבי אהבה לרות’, רק חזרת לארץ והטלת פצצה. הלכת ישר על עמודי התווך של התרבות שלנו.

 

ר.פ: כן, פאדיחות איתי, בוא נדבר על זה שניה... הסיבה שבגינה אני מעוררת מחלוקות לעיתים, היא שאני מאד נמשכת לכח ודרמה, בעוד שהרבה מהקולגות שלנו לעולם לא ירצו לגעת בדימוי כמו אובמה או משה דיין, דימויים מונומנטליים, מלאי און.

 

מ.ע: הפעולה שביצעת על משה דיין יכולה גם להצטייר בעצמה כמאד כוחנית, וגם הפעולה שביצעת על הצלמיות, אולי שחררת אותן מסיפור אחד אבל ניכסת אותן לעצמך. אני לא יכול לעבור במוזיאון ישראל ליד הסרקופגים בלי לחשוב עליך.

 

ר.פ: המטרה שלי היתה שמהיום אנשים יסתכלו על הצלמיות כמו בסרט ‘לילה מוטרף במוזיאון’, שהמוזיאון קם לחיים. כשאנחנו מסתכלים על הצלמיות האלה אנחנו מייחסים להן נרטיב מסוים, ואני רוצה שבפעם הבאה שתסתכל על צלמית, עד שהיא לא מספרת לך מאיפה היא באה, לא תניח עליה כלום. כרגע הן במקום שהוא מנוכר למקום שלהן, הן נוכסו לתוך סיפור ועכשיו אני רוצה לשחרר אותן מהניכוס הזה, אבל כן, כדי לעשות את זה אני גם מנכסת אותן בעצמי.

 

מ.ע: איך היה לשחק עם הדמות של משה דיין?

 

ר.פ: העבודה עם הדמות של דיין נעשתה בשיכרון חושים מטורף. התקופה הזאת קצת מטושטשת בשבילי, כי חזרתי מארה”ב לארץ לאבא מאד חולה, לסיטואציה מאד עצובה, ורציתי לעשות עבודה שהיא מאה אחוז רגשנית, ושתעשה מלא דברים שאסור. הייתי כמו מישהו שמרגיש שאף אחד לא מקשיב לו ואז בסוף כשהוא כבר מצליח לדבר אז הוא צועק, הייתי במקום כל כך פגיע וחשוף והרגשתי שאני מסתובבת בעולם ערומה עם כל הרגשות שלי בחוץ, וזה נתן לי אומץ לעשות משהו שלא הייתי מרשה לעצמי לעשות עד אז, ואני שמחה על זה, הייתי צריכה שניה שיהיה לי קצת פחות אכפת מה חושבים עלי ומה זה יגיד עלי.

בבסיס של כל זה, רציתי לעשות סרט שהוא סוג של מכונה שכל הזמן אומרת לי שהיא אוהבת אותי. וההצדקה לזה הגיעה מספר המכתבים של משה דיין, ‘מכתבי אהבה לרות’. ביקשתי מאבא שלי שיקנה לי את הספר, וכשהגעתי לארץ הספר כבר חיכה לי, וישבתי וקראתי את הספר ביומיים, ובגלל שהשם שלי מרוח על פני כל הדבר הזה, זה הרגיש כמו לקרוא תיעוד של חיי האהבה שלי. מצאתי בכתיבה של משה את כל הבנים שאי פעם אהבתי. הרגשתי שמשה דיין הוא בעצם כמו כולם: כמו אבא שלי, כמו כל הבנים שאי פעם הכרתי, הוא הכי בן.

 

מ.ע: לקחת את הגיבור הלאומי ואחת הדמויות הישראליות הידועות ביותר בעולם, דמות שמייצגת גבריות בלתי ניתנת לעצירה, והצגת אותו כאדם כנוע, מובס, זקן נטול שיער ועם עור מדולדל. בנוסף נוצר גם דמיון לא מבוטל בין הדמות של דיין לבועז ארד. התערוכה הוצגה בירקון 19, החלל שבועז אצר, וזו היתה התערוכה הראשונה שהוצגה בו לאחר שהוא התאבד.

 

ר.פ: זו תערוכה שבועז אצר, ועבדנו על זה יחד כמו שלא עבדתי אם אף אוצר אי פעם. נפגשתי איתו פעם בשבוע מהרגע שחזרתי לארץ ממש עד היום שבו הוא מת, לשיחה מאד ארוכה על משה דיין, על מי-טו, על מצ’ואיזם ישראלי, בגלל זה אמרתי שזו עבודה שנעשתה בקהות חושים, לצד שברון הלב של לאבד שני גברים, בני אותו הגיל, שהיו מאד מרכזיים בחיי באותו רגע. אי אפשר ואסור להשוות ביניהם, בין בועז לאבא שלי, אבל הם הסאבטקסט של העבודה. אז כשניגשתי למשה ניגשתי עם המון חמלה לאיש הזקן הזה שלא ידע לאהוב או להכיל, ואני חושבת שהעבודה היא לא רק היפוך מגדרי וחיפצון, בסופו של דבר הסרט הוא גם מכתב אהבה, להגיד לו זה בסדר, אתה חלק מ, זה גדול ממך. כשקראתי את המכתבים התאהבתי בדיין, והבנתי אותו כדמות הרבה יותר מורכבת ממצ’ואיסט-זיין-ישראלי-מניאק, אלא הבנתי אותו בתור מישהו שהיה מאד מאוהב בבחורה צעירה שהיתה הרבה יותר פריבילגית ממנו, והוא שנא אותה על זה, כי היא באה מבית יותר טוב, משרשרת של אינטלקטואלים, והיתה אחות של ראומה ויצמן, וכי היא היתה קולית ואקספרימנטלית, כי היא אהבה לשכב עם גברים אחרים גם, והבנתי שהפטיש אדמה שלו הוא פטיש פרוידיאני של פיצוי יתר על חוסר. פתאום הבנתי מלא דברים שהם נורא קטנים ואנושיים עליו ועלי ועל הבנים ששברו לי את הלב או ששברתי להם את הלב, ודוקא מתוך המקום הפרטי הזה היה לי קל לגעת בו, באל הזה, ובסוף העבודה מנסה להשאיר אותו ערום, להפשיט אותו מכל הדייניות, וכל הסיפור הזה הוא סיפור אהבה.