ספונג'ה, 2021, שמן ואקריליק על בד, 115x70 ס"מ
ברבים מהציורים שלך יש חלוקה מובהקת לשני אופני פעולה עם צבעי השמן: האחד - שימוש במשיכות מכחול שטוחות, מעבר הדרגתי, גרדיאנט, מלוטש בין שני גוונים, שבהרבה מהציורים משמש כרקע לאובייקט המצויר, והשני – שכבת צבע עבה מאד, בגוון אחיד, שמופיעה כתבליט, כטקסטורה. כלומר, אתה מעניק לצבעי השמן תפקיד כפול, מרצד בין שני עולמות, שאפשר לחלק לאשליה ציורית של 'שם' (הצבע כתכונה של אור) ו'כאן' (הצבע כחומר בעל גוף).
רמברנדט השתמש בגושי צבע כדי לתת נפח בשרני ומחוצף לציור, למשל באף הנפוח של הצייר בדיוקנאות העצמיים, ואצל ג'ספר ג'ונס - הצבע שומר על גולמיותו ונוכח במקביל גם כמושג, כמילה (blue, red, yellow), ומשקף את השפעת התרבות על פעולת הראייה.
אבל השימוש בחומרי היצירה כגוף בתקופתנו נובע מצורך אחר. בעידן הדיגיטלי, בו דימויים מתווכים על-ידי מסכים, האמן מבקש מהאמנות להיות יותר קונקרטית, להנכיח את עצמה כמשהו פיזי בעולם, שתופיע בפניו כדבר "אמיתי".
ובמקביל אולי גם קורה ההיפך: מעצם היות הציור חסום לשימוש, הוא כופה על הצופה אי עשייה, כך שהציור שואב אל תוכו את נפחיות הדברים בעולם, מנכס אליו את העולם הפיזי ומערער את ממשות הדברים.
בעבודות שלך התבליטיות של החומר קשורה גם בעבודת כפיים, מכילה פעולות שמעלות במחשבה פועל בניין, ובנוסף יש בהן את הממד האנימיסטי, הכרה בחומר הגולמי כבעל קיום עצמאי, שדרך פעולת הציור נחשפת הרוח כמאוכלסת בתוך החומר ממש.
מה מתעורר כשהחומר בולט?
רק שאלה:
19.12.2022
היי יונתן,
תודה על השאלה.
האופן שבו כתבת על הציור שלי מעלה בי כל מיני מחשבות, חלקן אינטואיטיביות, שאין להן בדיוק פשר. אצלי בראש הן מנוסחות קודם כל כתמונות.
עולה בי זיכרון ילדות, אולי הפעם הראשונה שהסתכלתי על משהו וחשבתי עליו כדימוי. אפילו לא דימוי אמנותי, אבל בהחלט מבט שמיסגר כמה דברים כתמונה, או מערך אוטונומי של צורות. בחנות של אבא שלי היתה קופה רושמת, במונוכרומטיות חומה, שנחקקה לי בזיכרון גם כצבע, אבל גם כצורה וריח. על הקופה מודבקת תמונתו של הבאבא-סאלי, לידו תמונה של סבתא שלי - אמא של אבא שלי, לצידה מונחים אסימון, שטר של דולר ושטר של עשרה שקלים, עם הפורטרט של גולדה. סביב אלה היו מדבקות עגולות צבעוניות אדומות, כאלה שסימנו איתן מחירים של תקליטים.
משם המבט ממשיך למעלה, לכיוון התקרה, אל תמונה נוספת. מזגן ישן, בגווני חום בהיר, ובו פעורים פתחים עגולים כהים. על גוף המזגן מודבקת יריעה בוהקת וירוקה של דשא מלאכותי סינתטי, ועליה תלויים במסמרים, כמו על קיר, שני צילומים: אחד במסגרת זהב, של הזמר היהודי-ברברי סלים הללי (באותו הזמן עוד לא ידעתי שהללי היה הומו, את זה אבא שלי סיפר לי רק כמה שנים אחר כך. מצד שני, הוא לא סיפר לי אף פעם שהללי היה גם אנטי-ציוני). לצידו צילום נוסף ממוסגר של המוזיקאי המרוקאי סמי אלמגריבי, לוחץ את היד של זקי, הדוד שלי. מעל הצילומים מונפת חמסה גדולה כחולה עשויה זכוכית, צמה אדומה עשויה חבל לקישוט, ומעל מונח תוף מרים.
שגיא אזולאי:
אירופה לייט, 2018, שמן ואקריליק על בד, 70x65 ס"מ
בוקר תוף, 2018, שמן על בד, 70x65 ס"מ
אלה רק שני רגעים, שני מחזות, שהיו סביבי תמיד כילד וגם בבגרותי. והיו הרבה כאלה. היה בהם משהו כל כך אקלקטי שנחווה אצלי באופן גופני. הסתכלתי עליהם, והרגשתי קשר פיזי אל החומרים עצמם, אל אופני התלייה שלהם והחיבור שלהם מולי. דרכם הבנתי - שוב, גופנית - כל כך הרבה דברים על העולם שמקיף אותי ועל המשפחה שלי. היום אני חושב שהמבט הזה נחווה כסוג של שוק, הלם כזה שברגע אחד מטעין הרבה דברים שבאים כתחושה ולא כמילים. החוויה הזו היא משהו שעדיין מלווה אותי בציור.
אני אוהב להרגיש את החומר ולהזדהות איתו, לשחק איתו ולאלתר איתו כדי שיווצר משהו אינטימי שהוא ביני לבינו - ובהמשך בינו לעולם, ולכן ביני לעולם. ההנחה של השמן על הבד היא קודם כל חומרית, עוד לפני שהיא הופכת לדימוי. וכשהחומר מותמר ומוטמר לדימוי, הוא כבר מתקיים באופן עצמאי כחלק מהדברים שיש בעולם. כמו קופה רושמת או מזגן. זאת דינמיקה שאיכשהו צריכה להתקיים בעבודת אמנות, או שמתקיימת איכשהו כי היא צריכה.
הקנבס הוא בסופו של דבר תמיד אוסף של כמה פעולות ציוריוֹת (דימוי, מבט, צורה) וחומריוֹת (מגע, גופניות, תחושה), שביחד מנסות לספר משהו על העולם אבל מצד שני גם ליצור מולו פער, מול הדברים שנדמים לנו כמוכרים. הציור הוא רגע כזה, מחזה כזה, שיש בו חיבור ובאותו הזמן גם ניתוק ודיסאוריינטציה. כשאני מתרגש מאמנות, ההלם הזה בדרך כלל מופיע.
שמש חצות, 2020, שמן ואקריליק על בד, 66x76 ס"מ
שלג, 2020, שמן על בד, 67x77 ס"מ
מסע בין כוכבים, 2020, שמן על בד, 67x77 ס"מ
אני מסכים. ציור באמת יכול לנכס לעצמו חלקים מן העולם. זאת הרבה פעמים שאיפה סמויה שיש לי ביחס לדימוי כשאני מניח אותו על הבד. כשציירתי סמרטוטים וניירות סופגים זה היה מאוד נוכח. ניסיתי להרגיש ולהבין משהו על איכויות החומר הממשי: השמן גמיש, רך, חקיין, מכיל, מתנגד. זו מערכת יחסים בלי מחשבה, רק עם תחושה, של מגע ראשוני וחסר ידע עם הצבע והתכונות שלו. ויש רגע מסוים שבו הצבע מצליח לקבל אליו את המפית. בהרף עין, כמו זיקית, הוא שואב לתוכו משהו מן המַפִּיּוּת שלה. הוא גם נראה כמוה, אבל גם מרגיש כמוה. זה כמו קסם: מצד אחד האובייקט הכי מוכר ויומיומי - זה בסך הכל נייר סופג! אבל מצד שני, ממש לא: זה חומר אחר - הציור - שמתפקד כזיכרון, כדבר מרוכז מאוד בתוך עצמו שנמצא בתוך ריק. והוא בולט.
נייר סופג (פרחים), 2019, שמן ואקריליק על בד, 50x40 ס"מ
נייר סופג (פרחים), 2019, פרט
בתקופה האחרונה אני עובד בטכניקה של שפריץ בטון ידני. במבט מבחוץ זה יכול להיראות כמו פיסול, בגלל הפורמט והחומרים. אבל אני עומד מול הקיר כמו שאני עומד מול הקנבס. אני עובד עם החומריות והצבעים במשך גופני, עוד לפני שמגיח הדימוי עם המשמעות שלו. הבטון מביא איתו תכנים ומטענים משלו, לכאורה באופן שונה מצבע השמן: אדריכלות באמת עשויה בטון. קירות באמת מצופים שפריץ. כאן אני בעצם משחזר מעשה מאוד רגיל ומאוד לא אמנותי. אני כמובן מתחבר לבטון גם מפני שזו עבודה פיזית: אני יכול לרגעים ארוכים לשכוח מהאמנות ולהיות רק טייח. להזדהות בגוף עם העבודה. אני מת על זה. כאן החיבור שלי לחומר הבולט הוא פיזי בצורה מוחלטת.
כשהעבודה גמורה והבטון והשפריץ מתייבשים ומתקשים, הדימוי מופיע וכמעט משתלט על החומר. עבור ההולכים ברחוב הוא צורה, או תמונה, או מחזה, ורק אחר כך מתגלה החומריות שלו: אה, זה עשוי מבטון! כלומר, המשא ומתן שבין החומר לדימוי ממשיך. הדינמיקה מתקיימת כמערכת יחסים פעילה, שמתחילה כשהמלט מונח על הקיר וממשיכה במבט של הצופה אחרי שהוא כבר יבש. (כמו) ציור.
כשהחומר בולט הוא מתקרב לכיוונך, עושה פעולה קפואה לעבר הגוף שלך ולמרחב האנרגטי שלך. זה משהו שיכול וצריך לגרום לתזוזה. זה הרגע של ההלם שדיברתי עליו קודם, כשאני יכול להרגיש את הדימוי באופן גופני, או את החומר כמשהו נפרד מן העולם. כשהחומר מבקש להזכיר שהוא לא רק דימוי, וכשהדימוי מתעקש להשכיח ממני את החומר ממנו הוא עשוי.
איילת השחר, 2021, ספריי בטון ומסך לד, 3x22 מ', עבודת קבע, חיפה
איילת השחר, 2021, פרט
איילת השחר, בתהליך עבודה
גג אזבסט, 2022, שפריץ בטון 230x120 ס"מ, מראה הצבה, מוזיאון בת-ים
שטיח-קמע, 2022, שפריץ בטון, 140x100 ס"מ, מראה הצבה, מוזיאון בת-ים
ים יבשה (יום ולילה), 2022, שפריץ בטון ופסיפס, 2x6 מ', מוזיאון בת-ים